הנה:
1. לא צריך לראות פרסומות בטלוויזיה. בחיי, איזו הקלה, לא ראיתי רצועת פרסומות כבר איזה מליון שנה, אין לי מושג מי מפרסם ומה מפרסמים ומי מפורסם.
2. ובכלל, לא צריך לראות טלויזיה. כי זה ממש לא חשוב שאני אהיה בעיניינים. אני לא צריכה לחשוב על פרזנטורים או לדעת מה נחשב שווה היום. לא יודעת איזה כוכב נולד, לא יודעת מי צלח את האח הגדול, לא שמעתי דה ווייס מעודי. אני רשאית להשאר חייזרית מנותקת כאוות נפשי. תענוג.
3. אפילו מותר לי להעביר פרסומות ברדיו בלי רגשות אשם.
4. ואם כבר רגשות אשם… אז בהחלט. האשמה. כי בתור קופירייטרית את תמיד אשמה. קראתי לא מעט ספרים שעזרו לבסס את הטענה הזאת. ספרים כגון " NO LOGO" או , "כשהתאגידים שולטים בעולם" או "The psychology of persuasion" שמבהירים בצורה שלא משאירה מקום לגאווה את החלק של הפרסומאים ביצירת עולם היפר-קפיטליסטי, שמשדר מסר חד משמעי שאתם לא טובים מספיק אם אתם לא קונים מספיק, שמעודד צרכנות אינסופית שיוצרת זיהום זבל ומחסור, מנצלת עד תום את משאבי הטבע ואת תושבי העולם השלישי, שסובלים יותר מכולם מהזיהום, הזבל, הרס התרבות, הפגיעה בחקלאות, ההגירה, האלימות והמחסור. שמייצר עולם שהפערים בו רק גדלים, העוני נעשה נורא יותר, העושר נעשה מופרך יותר ומתרכז בידי פחות ופחות אנשים, העולם נעשה מקום יציב פחות ומכאן התקווה היחידה תלויה בעידן הקרח הבא שישמיד את הכל ואפשר יהיה להתחיל מחדש. והפעם בלי פרסומות.
5. הגענו לטיעונים עמוקים יותר. אז יש גם את העניין הזה של העומק. בתור קופירייטרית את מדלגת מנושא לנושא, מלקוח ללקוח כיונק דבש שמשאיר אחריו חריוני הצעות לקונספטים פרסומיים, בלי להכיר באמת את הפרח. או לפחות, בלי להכיר לעומק. עכשיו אני תרנגולת. דוגרת ודוגרת. יושבת על הנושא שלנו, המוצרים, הלקוחות, העונות, הכל ללא הרף. נשארת בקן ולא עפה לשום מקום אחר.
לא עפה לשום מקום אחר.
למעוף אני מתגעגעת. לרגע שנוחת על שולחנך בריף חדש, שוטמן בחובו חידה שתצטרכי לפצח. שתובע ממך לעוף עם הדמיון ולהמציא רעיונות חדשים. שלוקח את הרעיונות של והופך אותם למשהו מוחשי. משהו שיראו, שיאהבו, שיביא לתוצאות. ואחרי שזה יגמר יבוא אתגר חדש לעוף עליו. היה משהו בלהיות רעיונאית שאין בשום מקום אחר. הייה שלום.
—
ואם אתם רוצים לקבל עדכון במייל על הפוסט הבא, הרשמו כאן.
אוי מותק. אין עלייך.